הרב ד"ר דוד מישלוב

הסכם לגישור

(הסכם נישואין שכבר אושר על ידי הפוסקים)


בשעה שדנים מעל דפי 'צֹהר' בהצעות חדשות שונות להסכמי נישואין ובשכלולן, קיים הסכם ותיק שהוא נקי מכל פגם הלכתי, שזכה לתמיכה של גדולי הפוסקים, שעמד בהצלחה במבחן המציאות, ושהפצתו יכולה לחולל שיפור משמעותי בתהליך הגירושין. אני מזמין את רבני 'צהר' להציע הסכם זה לזוגות העומדים להינשא. ההסכם פורסם ב'תחומין' (כרך כא, עמ' 322-319; ראה שם את הטקסט המלא1), בסוף מאמר שהציג את כל הפתרונות שהוצעו לבעיית סרבנות הגט בדורות האחרונים, כולל תריסר הסכמי נישואין.

הסכם זה - נקרא לו "הסכם לגישור" - שונה מכל הסכם אחר בשלושה דברים עיקריים: במטרתו, באופן פעולתו ובמנגנון לאכיפתו.

א. הסכם לגישור: התחייבות באודיתא ומחילה מותנית

1. מטרת ההסכם

מטרת ההסכם היא שבני זוג המגיעים לגירושין יעשו זאת בתהליך של גישור. אם ניתן לשקם את נישואיהם בעזרת ייעוץ, המגשר יכוון אותם לכך. אם נראה כי ייעוץ לא יועיל, המגשר יסייע להם להגיע להסכם בעניינים השנויים ביניהם במחלוקת כדי שיוכלו להתגרש. החוק מאפשר להם להביא את "הסכם הגירושין" הזה לאישור בית הדין, ואחר כך יערכו את הגירושין.

ברוב המכריע של תיקי הגירושין – למעלה מ-95% כנראה – אין הצדקה הלכתית לכפייה או ללחץ לגרש; הסכם הגירושין, המבטא את הסכמת האיש והאשה לגירושין, הוא המפתח לעריכת הגט. היום, במקרים רבים מאוד, הסכם זה מושג אחרי שבני הזוג משקיעים הרבה זמן, אנרגיה וכסף במאבקי כוח ובהתנצחויות משפטיות ממושכות ויקרות, בסיועם של עורכי דין וטוענים רבניים. מאבקים אלה מלווים בעוינות רבה ובשימוש לא הוגן בזכות לסרב להתגרש, במטרה לנצח את "היריב" ולהוציא ממנו זכויות ונכסים. ההתנהגות מכוערת, נזק חמור נגרם לילדים, העוול נורא וזועק לשמים; הדברים ידועים ואכמ"ל. ההלכה אינה מחייבת אנשים להתנהג כך, ובוודאי אינה רואה בכך תופעה חיובית.

גישור מאפשר לבני זוג להגיע להסכם גירושין בלי המאבקים האלה. מגשר אינו שואף שצד אחד ינצח את השני. הוא תומך רגשית בשני הצדדים כדי שלא ירגישו מאוימים, ומעצים את שניהם כדי שיהיה להם כוח להגיע להחלטות שיניעו את שניהם קדימה. המגשר אינו מחליט החלטות במקום בני הזוג; "מגשר" הוא לא "בורר". המגשר מכוון את הצדדים לחשיבה בוגרת, עניינית והגונה. הוא עשוי למסור מידע הנחוץ לשני הצדדים, ולסייע להם בחשיבה יצירתית כדי להגיע לפשרה סבירה – אך כל ההחלטות הן על פי רצונם החופשי של האיש והאשה.

בדרך כלל די במעט פגישות (שתיים עד חמש), במהלך חודש או חודשיים, כדי להגיע להסכם גירושין הוגן וסביר. בהשוואה להליכים משפטיים, גישור הוא קצר ולא יקר. ההסכם לגישור יקטין את סבלם של הרוב המכריע של המתגרשים, כי יאפשר לכל אחד מבני הזוג להשתמש לטובתו בזכות הסירוב שההלכה מעניקה לו, בלי לנצל אותה לניגוח חברו ולמטרות לא הוגנות.

2. אופן פעולת ההסכם והמנגנון לאכיפתו

ההסכם מורכב משני שטרות. באחד מודה האיש לפני עדים ("כהודאה בפני בית דין חשוב") שהוא חייב לאשה סכום כסף גדול מאוד שקיבל ממנה בהלוואה. בשטר נפרד מודה האשה שהיא חייבת לאיש סכום כסף גדול מאוד שקיבלה ממנו בהלוואה (הסכומים זהים). כך הם יוצרים שני חובות בדרך "אודיתא". דרך זו ליצירת חוב היא בשימוש בפועל בבתי דין בישראל היום.

נתאר כאן את הודאת האיש לאשה (הודאת האשה זהה). האיש מודיע שהיו להלוואה מספר תנאים, הקובעים ארבע נסיבות שבהן יידחה יום פירעון החוב:

א. יום הפירעון לא יחול כל זמן שיחיו בשלום.

ב. יום הפירעון יחול ארבעה חדשים אחרי שהאשה תזמין את האיש להיכנס לתהליך גישור עם מגשר שמינו אותו מראש (שמו נקוב בשטר), אם המגשר יאשר שלכאורה ייעוץ נישואין לא יחזיר את השלום לבית. אם האיש יצטרף לאשה וייפגשו עם המגשר והוא יקבע שייעוץ נישואין יוכל להועיל להם, אזי המצב יחזור לקדמותו ולא יחול יום הפירעון. אך אם המגשר יאשר את הערכתו שייעוץ לא יועיל, אזי יום הפירעון יידחה, ויחול שמונה חודשים מיום הפגישה המשותפת הראשונה עם המגשר.

ג. אם האיש והאשה יגיעו להסכם המסדיר את כל העניינים שביניהם, אזי יום הפירעון יידחה שוב, ויחול שישה חודשים מיום חתימת ההסכם.

ד. אם האיש יקיים את חלקו בהסכם, אזי שישה חודשים אחרי חתימת ההסכם, יימחל החוב לחלוטין.

כדי להגן על האיש מפני האפשרות שהאשה תנצל לרעה את זכותה לסרב להצעות האיש – ואז יגיע יום הפירעון ויהיה חייב לשלם לה את מלוא החוב, מודיע האיש בשטר כי התנו את המשך קיומו של החוב שלו לאשה גם בהתנהגות סבירה שלה. אם במהלך תהליך הגישור הוא יהיה מוכן להגיע להסכם עם האשה, והיא תסרב לכך בלי סיבה המתקבלת על דעת המגשר, אזי יום הפירעון יידחה בשלושה חודשים נוספים, ואם עד אז האשה תעמוד בסירובה שאיננו מתקבל על הדעת – לפי הערכת שני מגשרים נוספים, אזי חצי מהחוב של האיש לאשה יימחל. כך אחרי תקופה נוספת של שלושה חודשים יימחל מחצית מהחוב שנשאר, ואם אחרי שלושה חודשים נוספים היא עדיין תעמוד בסירובה, תימחל יתרת החוב לחלוטין.

בדרך זו זוכה האיש לפרס על ידי החיים בשלום, על ידי הכניסה לתהליך הגישור אם כך מתאים, על ידי התמדה בתהליך עד להגעה להסכם ועל ידי מילוי תנאי ההסכם שהוא תוצאה מהגישור. כך זוכה גם האשה במסגרת ההודאה שלה. כל זמן שהם חיים בשלום לא יחול זמן הפירעון בעבור אף אחד מהם. כמו כן, כל זמן שהם משתפים פעולה בתהליך הגישור – זמן הפירעון של שני החובות נדחה – וממילא הם גם מקזזים זה את זה. אך אם בתקופת הגישור אחד מהם ינצל לרעה את זכות הסירוב שלו, ייווצר חוסר איזון ביניהם, והחוב של המתנהג בצורה סבירה יימחל בהדרגה, כאשר החוב של המתנהג שלא בצורה סבירה יעמוד; תנאי זה מעוצב במטרה לתת לסרבן זמן לשקול את מעשיו ולתת זמן למגשר להשפיע עליו ולעודד אותו לחזור למסלול סביר.

אם שני בני הזוג יעמדו על דרישות מתקבלות על הדעת והמגשר לא יצליח להביא אותם להתפשר כדי להגיע להסכם, ייווצר תיקו: שני החובות יתקזזו ודרך הגישור לא תפתור את הבעיה; הם יחזרו לבית הדין, והוא יצטרך לקבוע מי מבין בני הזוג צודק. כמו כן, עריכת הסכם זה לא תמנע מצב שבו אף לא אחד מבני הזוג יפנה למגשר, אלא יחליטו שניהם להיאבק זה בזה ולקבל פסק דין הקובע מי מהם צודק. נראה לי כי התפתחויות כאלה תהיינה נדירות, כי המגשר המוכשר יניע את התהליך עד לסיומו המוצלח.

נמנה שבע ממעלותיו של ההסכם לגישור, ונשווה אותו להסכם מצוי שנידון לאחרונה מעל דפי 'צֹהר' המבוסס על "מזונות מוגדלים"2.

ב מעלות ההסכם לגישור בהשוואה להסכמים שעל בסיס "מזונות מוגדלים"

1. התאמה להלכה והקלה על מצוקת רבים

ניתן לחלק את המבקשים להתגרש לארבע קבוצות:

א. אלה שלא מתאים שיתגרשו, כי ייעוץ מתאים יחזיר לביתם רמה סבירה של שלום. עיכוב הגירושין של אלה עד שייעוץ נישואין יסייע להם הוא לטובתם. ההסכם לגישור ימנע מאלה להתגרש, אם כך ניתן.

ב. זוגות שמן הראוי שיתגרשו (אחרי שקילת כל ההיבטים שניתן לשקול אותם במצבם), אך שקשה לזהות אצלם בשל מי נכשלו הנישואין (ואולי בגלל שניהם), וגם שאין מצבם חמור עד כדי הצדקת הפעלת לחץ על הצדדים להתגרש3. אלה הם הרוב המכריע של המקרים. ההסכם לגישור יכוון את אלה להתגרש בהסכמה ומרצון, כהלכה4.

ג. המקרים שבהם בית הדין יכול להפעיל את ההרחקות דרבנו תם (מניעת זכויות מסוימות). נראה שיש מספר מאות כאלה מדי שנה, דהיינו אחוזים בודדים ממקרי הגירושין.

ד. המקרים שבהם מוצדק לכפות על איש לגרש את אשתו (או לתת לאיש היתר נישואין), שאלה מונים פחות משני פרומיל מתיקי הגירושין בשנה.

ספק רב אם הסכם נישואין כלשהו היה מועיל בשני הסוגים האחרונים, בגלל אופיים הקשה של המתדיינים או של היחסים שבין בני הזוג. מכל מקום, במקרים אלה ההלכה מצדיקה הפעלת לחץ וכפייה, וביד בית הדין האמצעים המשפטיים הדרושים כדי להביא לתוצאה הרצויה. מתפקידם של הטוענים הרבניים ועורכי הדין להראות לבית הדין שמקרים מסוימים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה.

מדברי הרב עו"ד דוד בס ב'צֹהר' עולה כי מחברי הסכמי נישואין על בסיס "מזונות מוגדלים" פועלים מתוך פחד שמא זוג יגיע למצב ג' או ד', אך בית הדין יפסוק שהם מסוג ב'. כדי לפתור בעיה זו, מחברי הסכמים כאלה מוכנים לתת בידי בני זוג כלים שבאמצעותם יוכלו ללחוץ זה על זה להתגרש, אפילו אם לא מתאים שיתגרשו, ואפילו לפי רצונו של אחד מבני הזוג בלבד (ואפילו לפי רצון חולף בגלל נתינת עיניים באחר). הסכמים כאלה עלולים לסכן את שלמותן של משפחות בכדי. גם הרב ברונר הסכים עם גישה זו, אלא שהציע להתנות את הפעלת ההסכם בהחלטת בית הדין; כנראה שהוא מצפה שבית דין יפסוק שאין להפעיל על זוג לחץ להתגרש – אך יאשר שילחצו זה על זה באמצעות ההסכם שלהם. אתמהה! ההסכם לגישור עומד בניגוד חד להסכמים כאלה ולא יסכן זוגות שלא מתאים שיתגרשו.

אך גם ביחס לזוגות מהסוג השני, שמתאים שיתגרשו, לא מתאים להעניק כוח לבן זוג ללחוץ על חברו כאשר חז"ל וחכמי הדורות קבעו שאין הצדקה ללחץ או לכפייה. אפילו אם קיימים מקרים שבהם בית הדין היה צריך לפסוק כפייה או לחץ ולא עשה זאת, המקרים האלה אינם מצדיקים הרחבה סיטונאית של האפשרות להפעיל לחץ לגרש, אל המקרים שבהם רוב הפוסקים שללו זאת למעשה לאורך הדורות.

אין כאן "יראת הוראה" ו"החמרה מופרזת". חז"ל ופוסקי ההלכה לאורך הדורות – ובדורנו – עיצבו מערכת מורכבת של התייחסויות למצבים שונים של קשיים בנישואין, ושל דרכי אכיפת גירושין בהתאם לחומרת המצב של הנישואין ובהתאם לצרכיה הפנימיים והחיצוניים של החברה היהודית. ברוב רובם של המקרים של הבאים להתגרש בימינו ההלכה קובעת כי כשם שיצרו בני הזוג את זיקת הקידושין והנישואין שביניהם מתוך רצון והסכמה הדדיים, כך ינתקו את הזיקה, בגט, רק בהסכמה. זו דרישה הגיונית וצודקת. היא גם שומרת על "הזכות האזרחית" של כל פרט לקבוע בעצמו את מעמדו האישי, בלי שגוף חברתי זה או אחר יתערב מכוח הממסד בחייו הפרטיים. הצורך בהסכמת שני בני הזוג לגירושין גם מאפשר לכל אחד מבני הזוג להגן על האינטרסים שלו לפי מיטב הבנתו, בלי שמישהו אחר יעריך במקומו מה הם האינטרסים שלו ובאיזו עוצמה עליו להרגיש שנפגע.

פתרון בעיית ניצול זכות הסירוב לרעה על ידי חלק מהמתגרשים הוא לא בביטול זכות הסירוב, כפי שמציעים מחברי הסכמי נישואין שונים. בכל מערכת משפטית בעולם – גם במערכות אזרחיות שבהן מעשה הגירושין מתבצע על ידי הצהרת שופט שהנישואים בטלים – השופט מכריז את הכרזתו הטקסית הרשמית רק אחרי שבני הזוג הגיעו להסכמה בעניינים השנויים ביניהם במחלוקת, חוץ מאשר במקרים קיצוניים נדירים. העובדה שהמעשה המשפטי הכורת את זיקת האישות שבין יהודי ויהודייה בהלכה הוא לא הכרזת שופט, אלא נתינת שטר כריתות מידי האיש לידי האשה, איננה גורעת מצדקת הקביעה שמעשה זה ייעשה מרצון שני בני הזוג. נתינת הגט, כמו הכרזת השופט, אינה אלא הסיום המשפטי הרשמי של תהליך ממושך של הכנה והגעה להסכמה לביצוע המעשה ההוא.

ההסכם לגישור מתאים בדיוק לפתרון בעיה זו. הוא מאפשר לכל אחד מבני הזוג להגן על עצמו, ומונע ממנו לעשות עוול לזולתו. אין בו משום ביקורת כנגד בתי הדין, הדיינים או ההלכה. אדרבה, הוא תפור למידת ההלכה בצורה מדויקת: במקרים שבהם ההלכה קובעת שאין מקום לכפייה או ללחץ לגרש, הסכם זה מחייב את בני הזוג לשתף פעולה בתהליך שיביא אותם לגירושין בהסכמה, אם כך מתאים.

2. רוח חדשה ובריאה לתהליך הגירושין

בתהליך הגירושין המצוי היום בני זוג מאוכזבים, כועסים וכואבים מסתייעים בעורכי דין ובטוענים רבניים, שבמקצועם למדו להתנצח, להתגונן ולתקוף. אדם המרגיש מאוים ומותקף נוטה בדרך הטבע להתגונן ולתקוף ואינו במצב רוח המתאים לפשרה, אפילו לא לטובת עצמו וילדיו. לעתים קרובות ההתנצחות מתחילה ב'מירוץ הסמכויות', כאשר כל צד משתדל להקדים את רעהו בהגשת תביעה לבית הדין או לבית המשפט. דרך ההתנצחות המשפטית גוררת רעות שונות שציינו את חלקן לעיל. גם בדרך הזאת, אחרי נתיב יסורים ארוך, מעבדים הסכם גירושין, כי הוא הכרחי לקבלת האישור לביצוע נתינת הגט. לעומת זאת, בגישור תומכים רגשית בשני הצדדים הכואבים והכועסים, ומשחררים אותם לעריכת הסכם גירושין מתוך התנהגות בוגרת, חכמה והגונה.

אשתי שתחי' ואני למדנו יחד את השיטה לפני למעלה מעשרים שנה, ועסקנו בה בהתנדבות במשך מספר שנים. הגישור בהחלט מועיל. זכורני זוג צעיר וטרי אחד שהגיע אלינו, וביקש גישור לקראת גירושין בגלל המריבות שביניהם. תוך דקות ספורות הרגשנו באוויר את ה"כימיה" החיובית שביניהם בצורה בלתי רגילה; התברר כי אף פעם לא למדו איך להתמודד עם ההבדלים שביניהם. שלחנו אותם לייעוץ נישואין, דבר שבתמימותם וברוגזם פשוט לא עלה על דעתם.

במקרה אחר, באה אשה ואמרה: "אני מנסה זה עשרה חודשים להשיג גט מבעלי המנוול (וכו' וכו'), כבר הוצאתי על כך 45,000$ (עורך הדין היקר מאוד שלה שכר בלשים והגיש תביעות נגד בית הדין בבג"צ), ואני מרגישה שלא התקדמתי כלל. שמעתי שאולי תוכלו לעזור לי – אבל אין סיכוי שבעלי המנוול (וכו' וכו') יבוא לדבר אתכם". גישור הוא שיטה אנושית פשוטה; האיש בא, וכעבור חמישה חודשים (המקרה היה יחסית קשה, והתקופה כללה גם המתנה לדיונים בבית הדין) והוצאות נוספות של כ-1,000$, האשה הייתה עם הגט ביד.

הפצת השימוש בהסכם לגישור תביא לידיעת הציבור דרך שונה מדרך ההתנצחות המשפטית. הנזק שב'מירוץ הסמכויות' יימנע. אפשר להתגרש בדרך הידברות והגינות, ולהגיע להסכם גירושין בסיוע של מגשר. ככל שיותר זוגות יפנו לדרך הזאת, תהליך הגירושין ישתנה ללא הכר ממצבו העגום היום.

3. לא לגרום לגירושין ולא למנוע עשיית צדק

מניעת גירושין מיותרים היא חלק אינטגראלי של ההסכם לגישור. הדבר הראשון שבודק המגשר עם בני הזוג הוא האפשרות שייעוץ נישואין יחזיר את השלום לביתם. כמו כן, האופציה של חזרה לייעוץ ולשלום בית נשארת פתוחה לכל אורך תהליך הגישור, וכן כתוב במפורש בהסכם.

הסכמי נישואין אינם בגדר תקנת חז"ל5. אין לעצב הסכם במטרה להחליף את הכתובה או לקדם מטרה הפוכה לזו שתיקנו לה חז"ל. שמעון בן שטח עיצב את הכתובה בצורתה הנוכחית (התחייבות לתשלום עתידי) במטרה להוריד את שיעור הגירושין ("שלא תהא קלה בעיניו לגרשה" כולל גם מקרים שבהם האשה יוזמת את הגירושין). בהמשך לרוח זו, ההסכם לגישור אינו מאפשר לאחד מבני הזוג ללחוץ על השני להתגרש רק משום שכך רצה אותו אחד.

חשש אחר הוזכר בהקשר זה: שמא קביעת הסדרי גירושין מראש או הענקת כוח לאחד מבני הזוג ללחוץ על השני לתת או לקבל גט, יאפשר לבן זוג האחראי להריסת המשפחה להתחמק מסנקציות שבית דין היה מטיל עליו במסגרת הגירושין. זו שאלה כבדה מאוד; הרי, כאנשי הלכה, אנו מעוניינים בעשיית צדק.

על הצורך לבחור בין עשיית צדק ובין הקלה בתהליך גירושין במקרה של נישואין שהגיעו לסופם המוחלט כתב הרב שלמה דיכובסקי ('תחומין' שם, עמ' 287-286):

בבני זוג שנישואיהם הגיעו לסוף הדרך, לפי כל קנה מידה... אין טעם להמשיך ולהתדיין בתביעות סרק... או לפסוק... אין אנו מועילים לצדדים, אלא מאריכים את ייסוריהם בדרך מלאכותית. גם אם לא ניתן מבחינה הלכתית לקבוע חיוב בגט, יש לעשות הכול על מנת להביא קץ לסבלם של הצדדים. כאשר מגיעים למצב כזה, אין נפקא מינה לסעיף ה"אשמה". גם אם הבעל או האשה אשמים במצב שנוצר – הרי לאחר מעשה, וכאשר קיים מצב בלתי הפיך, חושבני שראוי לשניהם להעדיף מצב של "ברור לו מיתה יפה" ולא של "ירעו עד שיסתאבו".

הרב דיכובסקי מעדיף אם כן שהזוג יתגרש בקלות יחסית, גם אם לא ייעשה צדק מוחלט. ניסיונותיהם של בני זוג להוכיח בבית דין "מי צודק" אינם אלא המשך למאבקי הכוח והמריבות שאפיינו את חייהם בביתם. כדאי להביא את אלה לסיומם במסגרת גירושין. יתר על כן, בדרך כלל קשה מאוד להוכיח מי אשם (כמו שקשה להוכיח במריבה בין ילדים מי הוא זה "שהתחיל"); לעתים קרובות שניהם אשמים. אין בניסיונות להוכיח אשמה אלא בזבוז גדול של זמן, כסף ואנרגיה של כל המעורבים בעניין, כולל בית הדין (אך לא כולל עורכי הדין והטוענים הרבניים...).

מגמת הגישור היא להפסיק את המאבקים סביב השאלה "מי צודק". עם זאת, ההסכם לגישור אינו יכול למנוע ממי שרואה את עצמו כנפגע, לדרוש עשיית צדק בבית הדין, בתנאי שתביעותיו הגונות. צפוי שמגשר מנוסה יצליח להניע את התהליך ולהביא את האיש והאשה לפשרה סבירה. אך אם תהליך הגישור ייתקע ללא מוצא, כאשר שני בני הזוג עומדים על תביעות הגונות, בית הדין יצטרך לפסוק.

4. החשש לגט מעושה

אין בהסכם לגישור חשש לגט מעושה שלא כדין, בגלל שלושה מאפיינים של ההסכם:

א. אין בו שום לחץ לגרש - ההסכם מחייב את האיש והאשה להיכנס לתהליך גישור, להתמיד בו בהגינות ולקיים את ההסכם שיושג כתוצאה מהגישור.

ב. אין בו שום כפייה - תהליך הגישור בנוי כל כולו על רצון האיש והאשה.

ג. למעשה אין בהסכם כל עישוי כלל, כי אכיפת ההסכם נעשית באמצעות מתן פרס, ולא באמצעות הטלת סנקציה.

לעומת זאת, נראה כי בהסכמים שהוצגו לאחרונה מעל דפי 'צֹהר', קיים חשש רציני לפסילת הגט משום גט מעושה שלא כדין. הרב בס כתב בפתיחת מאמרו בנושא: "התעניינותם של זוגות לפני נישואיהם בחתימה על הסכמים קשורה בראש ובראשונה בכך שבתי הדין הרבניים נזהרים מאוד באכיפת גט". זאת אומרת, כיוון שכל צד דואג שמא, אם הנישואין לא יעלו יפה, הדיינים האחראים ליישום ההלכה לא יצדיקו אכיפת גט, הוא מעוניין בהסכם שבאמצעותו יוכל לאכוף גט בכוחות עצמו.

הניסיון להסוות בשמות יפים התחייבות ממונית, שמטרתה לאפשר הפעלת לחץ על איש לתת גט כאשר ההלכה לא מצדיקה זאת, הוא שקוף למדי. המצאת התחייבות האשה ב"דמי מזונות" לאיש, בשם השוויון, כאילו חוב כזה היה קיים במסגרת הנישואין, רק מבליטה את הכוונה האמיתית של ההתחייבות. גם הכינוי "הסכם לכבוד הדדי" שקוף, כאשר תוכן ההסכם, המנוסח בלשון ובסגנון משפטיים, מקרין טיפול משפטי יבש בגירושין של בני הזוג. גם ההקפדה "להפריד בין ההתחייבות הממונית ובין הגט" מתבטאת בעיקר במציאת מילות צופן במקום "גט" או "גירושין". כך, לדוגמה, כתב הרב ברונר בהצעתו ל"הסכם לחיי נישואין כדת משה וישראל"6: על "הסכמה לסיום הנישואין", ביטוי שהוא נאלץ להגדירו אחר כך: "הסכמה לגט פיטורין כדת משה וישראל, ללא קשר וללא התניה בכל צורה שהיא בנושאים אחרים".

הרב אוריאל לביא דחה את ההצעות מסוג "מזונות מוגדלים", מבחינת בעיית גט מעושה שלא כדין, בראיות ברורות ("עוד על 'ההסכם לכבוד הדדי'", 'צֹהר' כא, עמ' 161-155). מגוון הצעות להסכם נישואין על יסוד הרעיון של התחייבות ל"מזונות מוגדלים" הועלו בדור האחרון (ראה מאמרי בתחומין). על כגון אלה כבר כתב הרב שאול ישראלי זצ"ל7:

כל מיני התקשרויות בחוזים... שמגמת ההתחייבויות אינה ההתחייבות הממונית, אלא הלחץ והכפייה שעל הבעל גלל התשלומים, שעי"ז יאות לגרש – בכל אלה העמל לריק, כי בזה לכולי עלמא דין גט מעושה עליו.

נראה שלא נס לחו של פסק הדין של הר"י נסים זצ"ל, הרב"צ ז'ולטי זצ"ל ויבלחטו"א הרי"ש אלישיב שליט"א, שקבעו בו שבעל שנתחייב לתת גט לאשתו, ואם יתחרט ישלם קנס – אם התחרט ונתן את הגט מתוך אונס הקנס, הגט פסול משום גט מעושה [שלא כדין], ולכתחילה אין לאשר הסכם של גירושין אשר בו מתחייב בעל בקנס אם יתחרט מלתת את הגט8.

לכאורה החלטה זו מבוססת על דברי הרמ"א (אה"ע קלד, ה):

אבל אם קיבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה); ויש מחמירים אפילו בכהאי גוונא, וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס, אבל אם כבר גירש מפני זה ... הגט כשר, הואיל ומתחילה לא אנסוהו על כך.

אם כן, לכאורה ניתן היה להסתמך על כשרות הגט בדיעבד, או לפטור את האיש מהתחייבותו ברגע האחרון, לפני ביצוע הגירושין. הרי הרמ"א לא כתב שאין לערוך הסכם כזה לכתחילה.

אולם ניתן להסביר את פסק הדין הנ"ל של בית הדין הרבני, לפסול את ההסכם, בכמה דרכים:

א. המשכנות יעקב (מובא בפת"ש אה"ע קלד, י) חלק על הרמ"א וקבע שאף בדיעבד יש לפסול גט שניתן בעישוי שעל ידי קנס עצמי.

ב. יש לחשוש שמוסד ציבורי (הכנסת, הרבנות הראשית, משרד ממשלתי זה או אחר) יאמץ הסכם לקנס (ואפילו בצורה מתוחכמת יותר של "מזונות מוגדלים") ויהפוך אותו לחובה, ואז הגט שיינתן בהמשך להסכם לא יהיה כשר אפילו בדיעבד גם לדעת הרמ"א, שהרי הרמ"א כתב שהגט כשר בדיעבד רק כאשר "מתחילה לא אנסוהו על כך [דהיינו על ההתחייבות הממונית, ד"מ]".

ג. יש לחשוש שהסכם כזה לא יובא לידיעת בית הדין לפני ביצוע הגט (שהרי הרוצה בנתינת גט כתוצאה מלחץ ההתחייבות לא ירצה שההתחייבות תתבטל עד לאחר ביצוע הגט, שמא האיש יחזור בו ברגע שיפטרו אותו מההתחייבות), ולא יוכלו לבטל את ההתחייבות לפני נתינת הגט והגט יהיה פסול.

אכן, אחרי שהועלו הסתייגויות קשות להסכם נישואין שהוכנס לשימוש בארה"ב (על יסוד "מזונות מוגדלים"), כתב מחברו שאפילו אם ההסכם עלול לגרום לגט הניתן בעקבותיו להיחשב מעושה שלא כדין, כך שחייבים לבטל את ההסכם לפני עריכת הגט, בכל זאת עריכת ההסכם היא בעלת ערך: הבעל יצטרך לבוא לבית הדין כדי לבקש שיפטרו אותו מהתחייבותו, ואז יוכלו להשפיע עליו להתנהג כראוי ולתת גט לאשתו. כמדומני שלא זה סוג ההסכם שאנו שואפים אליו.


נשלים את הדיון התיאורטי הזה בשתי נקודות מכריעות מעולם המעשה:

א. כפי שציין הרב בס, בהמשך להתקפות הנוראות על מערכת בתי הדין, לא ברור אם הסמכות לדון בנושאים הממוניים שבין בני הזוג בהקשר לגירושין תישאר בידי בתי הדין; הדיון בהטלת אשמה וסנקציות על אחד הצדדים על ידי בית הדין והענקת סמכות לבית הדין על ידי בני זוג לדון בעניינים שביניהם, כפי שהציע הרב ברונר, מוטלים כרגע בספק.

ב. והמכה בפטיש: תמהני על כל הניסיונות להיעזר בהסכמי "מזונות" – הרי מן המפורסמות הוא שסרבני התשלום מצליחים להתחמק ממנו, ושסכום עתק מגיע למוסד לביטוח לאומי בגין דמי המזונות שגברים חייבים לנשותיהם ושסירבו לשלמם, ושהמוסד שילם במקומם. במציאות כזאת, מה יוסיף ומה יועיל הסכם ל"מזונות מוגדלים"? כל תביעה מולידה התגוננות והתקפה; עדיף לכוון את בני הזוג לגישור מההתחלה.

ההסכם לגישור נוצר מתוך רצון כן לכוון בני זוג מסוכסכים אל מגשר, מלכתחילה, כדי לפתור את הסכסוך שביניהם – אם לשלום בית ואם לגירושין – בדרך של שלום והסכמה, רצון והגינות ובמינימום של זמן, עוגמת נפש והוצאות. ציבור היעד הוא 95% מהמתגרשים, שאין טעם לחפש את ה"אשם" שביניהם.

5. החשש לאסמכתא

אין בהתחייבות הממונית שבהסכם לגישור שום בעיה של אסמכתא, שהרי אין בה התחייבות לתשלום עתידי של סכום מופרז, המותנה בהתרחשות שהמתחייב מצפה שלא יקרה. אין בה אלא הודאה על חוב שהוא קיים מרגע עריכת ההסכם, אלא שזמן הפירעון שלו יידחה בתור פרס בעבור שיתוף פעולה.

6 . מועד עריכת ההסכם

בכוונה קראתי להסכם לגישור "הסכם נישואין" ולא "הסכם קדם-נישואין". כל המחברים שביססו את הסכמיהם על סוג זה או אחר של לחץ לגרש והיערכות למאבקי כוח סביב נושא הגט עמדו על כך שיש לנצל את היחסים הטובים שבין בני הזוג לפני החתונה כדי למנוע אסונות אחר כך. לפי גישה זו ההסכם חייב להיערך לפני הנישואין. גישה זו מתחזקת לאור העובדה שלפעמים האסון מתברר מייד אחרי החתונה (מקרים אלה נדירים, אך המחשבה עליהם מפחידה אנשים מאוד9).

ניתן לערוך גם את ההסכם לגישור לפני הנישואין; אך אף פעם לא עשיתי זאת. קודם כול, אין זה הכרחי, כי ההסכם אינו נעשה מתוך צפייה למאבקי כוח, ואין צורך לערוך אותו מתוך פחד ובהלה. אדרבה, אחד החסרונות של כל ההסכמים הוא שהם עלולים לתת לאנשים המוזמנים לערוך אותם תחושה של חוסר ביטחון בנישואין, כאילו הצד השני חושד בו, לא נותן בו אמון, וכבר מתכנן את הגירושין. בגלל זה כתבו פוסקים שונים, כולל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שיש לשקול היטב אם להציע לזוג לערוך הסכם נישואין, שמא הדבר יערער את ביטחונם בקשר שהם עומדים ליצור. כאשר עריכת ההסכם נעשית אחר הנישואין, ברוגע ולא בלחץ, חשש זה פוחת. שנית, בני זוג בדרך כלל לחוצים מאוד לפני חתונה, ונוח יותר לערוך הסכם אחרי החתונה, במיוחד כאשר יש צורך להקדיש לעניין שתי פגישות, ולתת לבני הזוג זמן לבדוק את ההסכם עם אנשים שהם סומכים עליהם. שלישית, יש רגישות רבה לנושא של "תנאי בקידושין" (ראה להלן), רעיון שנדחה מכל וכול לפני כשבעים שנה, וכאשר הזוג מתחתן לפני עריכת ההסכם, ברור הוא גם לבני הזוג וגם לבית הדין שההסכם אינו מהווה תנאי כלל, אלא הוא עניין נפרד בעל ערך עצמאי.

7 . אישור מגדולי הפוסקים

בחורף תשמ"ז, לפני שעשיתי כל שימוש שהוא בהסכם לגישור, פניתי בשאלה לגביו למספר פוסקים ידועי שם מעדות שונות ומאסכולות שונות. חלק היה עסוק בהצעת ההסכם שאומץ באותה עת על ידי הסתדרות הרבנים דאמריקה. הרב ז"נ גולדברג שליט"א היה אחד מבין אלה; הוא אישר שההסכם לגישור ראוי לשימוש, אך העדיף הצעות אחרות - קצרות יותר ועל בסיס "מזונות מוגדלים" - שעלו בדעתו בתקופה ההיא, ואף רשם כמה מהם בשבילי בכתב ידו. פוסק אחר זצ"ל אמר לי שאין בעיה עם ההסכם לגישור, אם כי לדעתו הוא מיותר, כי הוא דוגל בשיטת הרמב"ם שיש לפסוק כפיית גט גם באומרת "מאיס עלי".

אף לא אחד מהפוסקים הגדולים שהתייעצתי איתם – כולל דיינים בבית הדין הגדול, אבות בתי דין, רבני עיר חשובים, ראשי ישיבות ומחברי ספרי שו"ת – אמר שההסכם שחיברתי פסול או שאסור להשתמש בו. יש ערך מיוחד לציין כאן את תגובותיהם של שלושה מהפוסקים: הרה"ג הרב שאול ישראלי זצ"ל, ויבלחטו"א הגרי"ש אלישיב שליט"א והראשל"צ הרה"ג הרב שלמה עמאר שליט"א.

בי"ד בכסלו תשמ"ז הבאתי קונטרס שכתבתי בנידון, ותיארתי את ההסכם לגישור לגרי"ש אלישיב שליט"א. הרב אלישיב אישר שאין שום איסור או חשש בלהשתמש בהסכם לגישור, אך הוסיף הסתייגות אחת: הוא חשש שאם ההסכם יופץ ברבים, ארגון כזה או אחר עשוי לדרוש את הפיכתו לחובה בעבור כל זוג, ואז אם הדבר יועבר לידיהם של רושמי הנישואין (העמוסים בעבודה רבה), הם עלולים למסור את ההסכם לחתימתם של החתן והכלה יחד עם מסמכים אחרים כעניין שבשגרה, בלי להסביר להם את מהות ההתחייבות – ואז החותם יוכל לערער על תוקפו בטענה שלא ידע על מה חתם. כעבור כמה שנים מסר לי אחד מאבות בתי הדין כי הרב אלישיב עדיין עמד על דעתו זו.

בהמשך לדברי הרב אלישיב שליט"א הקפדתי תמיד להציג את ההסכם לבני זוג במפגש של כשעה וחצי, ולהסביר להם הן את מטרתו ואת דרך פעולתו בכלל, והן את כל פרטיו, תוך כדי קריאה משותפת של כולו. אחר כך נתתי להם העתקים של ההסכם, וביקשתי שיקראו אותו שוב בנחת בבתיהם, ושיתייעצו עם מי שירצו – רבנים, עורכי דין, בני משפחה וחברים – כדי שיבינו אותו היטב וידעו שהוא רק יועיל להם ולא יזיק להם. במפגש שני ערכנו את ההסכם, אחרי קריאתו בקול באוזני שני עדים כשרים וקבלת קניין כדין.

לפני קרוב לחמש שנים אמר לי רב עיר וראב"ד שליט"א של אחת מהערים הגדולות בישראל שלדעתו אין צורך לחשוש מהחשש שהעלה הרב אלישיב. עם זאת, ההשגה מקובלת עלי. יש לנהוג בכובד ראש ובזהירות בנושא שהשלכותיו יכולות להיות מרחיקות לכת; ועוד, אין לנו בסיס הסכמה כללית רחב דיו היום כדי להנהיג דבר כזה בתוקף הדומה לתקנות חז"ל. המשכתי לא לפרסם את ההסכם בקולי קולות, אם כי הוא כבר לא נשאר בסוד. המשכתי לערוך את ההסכם בצורה הנ"ל, וכן נראה לי שראוי לעשות. היום, כאשר מופצים הסכמים שונים – וכולם בעייתיים בדרכים שונות, הלכתיות ומעשיות – נראה כי הגיעה השעה לפרסם את ההסכם לגישור בקול רם וברור יותר.

כאשר הבאתי את ההסכם לגישור לפני הרה"ג הרב שאול ישראלי זצ"ל, הוא היה עסוק בדחיית הצעה אחרת, שהופיעה בספר שערך לזכרו של הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל, וכן בדחייה נחרצת, ששמעתי מפיו בכמה שיעורים, של ההסכם שהתחילו רבנים להשתמש בו בארה"ב, המבוסס על הרעיון של "מזונות מוגדלים". כאמור לעיל, לדעתו, על יסוד תשובה של המבי"ט, כל הסכם ממוני שידוע שמטרתו ללחוץ על האיש לגרש את אשתו הינו פסול. בהתחלה חשב שהצעתי דומה לאחרות בנקודה זו ודחה אותה. אחרי שהבהרתי לו שההסכם לגישור מיועד למטרה אחרת, הוא ביטל את התנגדותו העקרונית.

עם זאת, חשש הרב ישראלי זצ"ל שמא ימונו מגשרים לא ראויים. ניתן להשיב על ההסתייגות הזאת במספר דרכים, ביניהן (ראה שלוש תשובות נוספות להלן):

א. ממילא אין אנו שולטים בבחירת בני זוג במי להתייעץ לפני שמגיעים לבית דין, כולל עורכי דין שהם עוינים לבית הדין בגלוי ותורמים לכרסום סמכותו באמצעות תביעות שונות לבג"צ.

ב. בחירת המגשר איננה כה מכריעה, שהרי בסופו של דבר ההחלטות בגישור הן של בני הזוג ולא של המגשר.

ג. ממילא כל הסכם גירושין שיגיעו אליו בני זוג בעזרתו של מגשר חייב לעמוד במבחן ולקבל אישור על פי החוק; חוק זה מאפשר הבאת ההסכם לאישור בית הדין או בית המשפט, ואין סיבה לצפות שההסכם לגישור ישנה לרעה את חלוקת הזוגות המצויה היום בין האינסטנציות האלה.

התחלתי לערוך את ההסכם בעבור חלק מהזוגות שערכתי את חתונתם.

זוג אחד הביא את ההסכם לאישור בבית הדין בתל אביב. הוא נשאל על ידי הדיינים אם התכוונו שההסכם יהווה תנאי בנישואיהם, והשיב בטבעיות בשלילה. עם זאת, בית הדין השעה את החלטתו עד שבית הדין הגדול בירושלים יאמר את דברו בנושא, ועדיין ההחלטה תלויה ועומדת.

זוג אחר הביא את ההסכם לאישור בבית הדין בפתח תקוה. ליוויתי אותם, והסברתי לבית הדין את מהות ההסכם. אב בית הדין קבע שיש צורך לעיין בו לפני שיפסקו, וקבעו תאריך לדיון אחר. בדיון השני קבע בית הדין שההסכם תקין ותקף, אחרי שחזרו על קבלת הקניין כדי שהיא תיעשה ממש בבית דין חשוב, במקום רק לפני עדים "כהודאה בפני בית דין חשוב" ב-"כ" הדמיון. אב בית הדין היה הרב שלמה עמאר שליט"א, כעת הראשל"צ, ופסק הדין ניתן ביום ט' באייר תשנ"ד (תיק 1306 נ"ד). העתק פסק הדין בידי.

ג. השגות על ההסכם לגישור וחסרונותיו - ותשובות

במרוצה השנים הצגתי את ההסכם לגישור באוזני בני שיחה ובשיעורים שונים, וזכיתי לשמוע מספר השגות. להלן שמונה הערות ותשובותיי. בסיכומו של דבר נראה כי אין בהן די כדי לשלול את השימוש בהסכם.

1. הצורך בהסברת ההסכם לכל זוג

כאמור, הרב אלישיב שליט"א הדגיש כי תוקפו של ההסכם לגישור תלוי בכך שהצדדים הבינו אותו במלואו וקיבלו על עצמם את ההתחייבויות שבו מרצונם. אכן, יתכן שאפילו לרבני 'צֹהר', המקדישים מזמנם לפגישות הכנה חשובות עם הזוגות שהם עורכים את חופותיהם, עלול להיות קשה למצוא זמן להקדיש לנושא. רבנים עמוסים וקשה להם למצוא זמן לנושא חדש. עם זאת, אם אנו רוצים לשפר את המצב הקיים, אין מנוס אלא להקדיש זמן לתיקונו, על ידי מציאת הזמן לקשר אישי עם כל זוג. בינתיים הכנתי חומר הסברה כתוב שיקל על הצגת ההסכם לזוגות העומדים להינשא ושיחסוך זמן לכל הצדדים. אולי אפשר יהיה לקיים מפגשים להסברת ההסכם ועריכתו, לרבנים ולציבור, באזורי הארץ השונים.

2. בחירת מגשרים מתאימים

הרב ישראלי זצ"ל שאל: איך נדע שהמגשר שהזוג יבחר בו הוא "כשר"? לדאבון לבי, הרב ישראלי זצ"ל הלך לעולמו לפני שהספקתי להשיב לו. בנוסף לשלוש התשובות שהזכרתי לעיל, יש לומר:

א. אפשר לבחור רבנים כמגשרים מתוך תקווה שילמדו את שיטת הגישור. מוסדות "אריאל" בירושלים מקיימים קורסים לגישור ברמה גבוהה.

ב. מקצוע הגישור דורש יושר, ומן הראוי להעריך את המקצועיות של מגשרים, ולא לחשוד שמא יפעלו בצורה לא הגונה, לא מוסרית או בניגוד להלכה.

ג. במשך השנים שעברו מאז, "מגשר" הפך למקצוע והגישור הפך לשיטה מצויה; קיימים עמותות שצברו הרבה ניסיון בגישור ושאפשר לסמוך עליהם, כמו "שירות לתיווך משפחתי" בירושלים, וכמו "מרכז גישור כהלכה", שזכה להמלצותיהם של הרב יעקב אריאל שליט"א ושל הרב רצון ערוסי שליט"א.

3. דאגה לכך שייעשה צדק

הרב אליעזר מלמד ('צהר' כ, עמ' 121) הסתייג מחוסר הצדק שבשיטה שבה איש ואשה יוכלו לפרק את משפחתם בלי שהצד האשם בגרימת הפירוק ישלם על כך בצורה כלשהי. יש להשיב:

א. ההסכם לגישור לא מאפשר דבר כזה. הוא מחייב כל אחד מבני הזוג להיענות להזמנת השני לגישור, אך הוא לא מחייב אף אחד מהם לפתוח בתהליך הגישור; אם הם רוצים, יכולים שניהם להיאבק מאבק משפטי סביב השאלה מי צודק. ואף אם האשם יזמין לגישור את הנפגע, הרוצה לתבוע עשיית צדק, יכול הנפגע לתבוע פיצוי במסגרת הגישור, בתנאי שתביעתו סבירה; ובאם תהליך הגישור ייתקע, יגיעו לדיון משפטי.

ב. הרב דיכובסקי כתב על כך שיש להעדיף לאפשר לבני זוג לסיים את נישואיהם בלי לבזבז את כוחם, את זמנם ואת כספם על ניסיונות להוכיח מי אחראי לכישלון הנישואין.

ג. אם יש לזוג ילדים, הם בין הסובלים הראשונים ממסכת ההאשמות וההאשמות הנגדיות שבין בני הזוג – האם לזה ייקרא צדק? כמדומני שעדיף להיות חכם, ולא "צודק", לסיים את הפרק הזה שבחיים ולפנות לחיים טובים יותר. "והאמת והשלום אהבו."

ד. אפילו אם ייתכן כי מנגנון הגישור יעודד את הצד הנפגע לוותר על תביעתו לעשיית צדק, הרי וויתור כזה מקובל בהלכה. מכל מקום אין בהסכם לגישור שום תנאי שמשתמע ממנו כי מוותרים באופן עקרוני על הענשת האשם.

4. ביקורת בג"ץ על אודיתא המבוססת על הערמה

ההודאה שבאודיתא, על הלוואה שלא היתה ולא נבראה, הפריעה גם לאחרונים, והשיבו בצורות שונות. בפשטות ניתן לומר כי אין כאן שקר, אלא סגנון דיבור שבאמצעותו יוצרים חוב שלא היה קיים קודם לכן. מתאים אולי לקרא לאודיתא הערמה. אך בלשון בני אדם עדיין לא יצא הדבר מגדר מיחזי כשיקרא. גם מההיבט ההלכתי הדבר איננו פשוט, וקיימות גישות שונות בין הפוסקים לגבי הדרך שבה אודיתא פועלת. ב"הסכם לגישור" בעיה זו קלה, כיוון שכל צד מודה על קיומו של חוב לצד השני – כאילו אחד הלווה לשני והשני חזר והלווה לאחד, ושתי הצהרות החוב מקזזות זו את זו. מכל מקום לא מצאתי שדבר זה עלה כקושי מיוחד בהצגת ההסכם לבני זוג.

זכורני זוג אחד שליוויתי לבית הדין ברחובות לאישור הסכם גירושין שאשתי ואני ערכנו בעבורם בתהליך גישור. כאשר בית הדין ביקש שהאשה תבטיח שלא תתבע מהאיש הגדלת דמי המזונות שהסכימה לקבלם בהסכם הגירושין, פנה אליה אב בית הדין ואמר, בלי הקדמה ובלי הסבר: "תגידי שאת מודה בפנינו שאת חייבת לו 35,000$!". המומה, היא פנתה אלי: "אבל אני לא חייבת לו!" גם אני הופתעתי, אבל הבנתי מה רצו ממנה ואמרתי לה, "תודי, זה יהיה בסדר, אסביר לך אחר כך". אחרי שהודתה פנה אב בית הדין לאיש ואמר "עכשיו תאמר שאתה מוחל לה על החוב, בתנאי שלא תתבע ממך הגדלת מזונות", וכך עשה. אחר כך הסברתי להם מה זה "אודיתא". אפשר להסתייג מהרעיון, אך מוסכם על רוב הראשונים והאחרונים שהוא תקף, וכך נהוג למעשה במדינת ישראל היום.

עו"ד אחד העביר בעיה זו מתחום ההלכה ו"יחסי ציבור" אל תחום המשפט הישראלי. לדעתו, כיוון שההצהרה שבאודיתא שקרית ביסודה, אם אדם יכחיש את ההתחייבות שבהסכם והדבר יגיע לבג"ץ, בג"ץ יפסול את ההסכם. אכן, לפני עשרים שנה שאלתי גם שופט בבית המשפט העליון לדעתו בנושא ההסכם, והוא סירב להביע דעה, שמא יצטרך באחד הימים לפסוק בעניין בבית המשפט. אם אכן יש לחשוש מפני פסילת ההתחייבות באודיתא, אפשר להוסיף להסכם הצהרת יצירת חוב בצורה אחרת, שתהיה קבילה גם על פי החוק הישראלי – אולי דבר-מה שקול להצהרה המצויה בשטרות על פי ההלכה, בסגנון: "רצוני שהתחייבותי זאת תהיה תקפה בדרך המועילה ביותר על פי החוק".

בסופו של דבר, הצלחת ההסכם תלויה בכישורים של המגשר; יש לצפות שמגשר מוכשר יביא את בני הזוג לשיתוף פעולה, וההסכם לא יתקרב להידון במערכת המשפט.

5 . הסרבול בנוסח ההסכם

קוראים אחדים אמרו לי שנוסח ה'הסכם לגישור' ארוך ומסורבל. לעומת זאת, אחרים אמרו שההסכם מבטא בצורה ברורה את מה שיש לו לומר, והוא כולל סגנון הלכתי המעניק לו טעם הלכתי. גם הסכמי נישואין הנערכים אצל עורכי דין עשויים להיות ארוכים ומסורבלים; לפיכך אופי זה של ההסכם מעניק לו טעם משפטי ישראלי. עם זאת, יתכן כי אפשר לקצר את ההסכם במקצת.

6. הסיכוי שההסכם יפתור את הבעיה

אכן, יתכן כי שני הצדדים לא יהיו מוכנים לזוז מעמדותיהם המנוגדות, כאשר הדרישות של כל צד הן סבירות. לפי תנאי ההסכם, במקרה של 'תיקו' כזה, לא תהיה שום דרך לקדם את עניינם לפיתרון. אמנם זאת אפשרות תיאורטית, אך באופן מעשי במצב כזה צפוי שהמגשר המוכשר ידע כיצד להניע את האנשים לקראת פשרה מתאימה. ועוד, כאמור, אפשרות זאת שומרת לבני הזוג את האופציה לדרוש עשיית צדק בבית הדין.

יש לזכור עוד כי אף שבכוחו של גישור לפתור בעיות קשות רבות מאוד, הוא בוודאי לא הפיתרון לכל בעיה. מחקרים הראו כי יש אנשים ששיטת הגישור אינה מתאימה להם. ועוד, רמת הכישורים של המגשרים איננה אחידה. מנקודת מבט עקרונית - בעולם מורכב לא קיימת דרך אחת לפתור כל בעיה.

החזרת הצדק והכבוד לדיני האישות והמשפחה בעיני ציבור רחב דורשת פעילות מערכתית בתחומים שונים: חינוך לחיי משפחה ולערכים אנושיים ויהודיים בסיסיים; הכנה מתאימה של זוגות לקראת נישואיהם; ליווי, ייעוץ והדרכה לזוגות נשואים ולמשפחות בחיי יומיום ובמשברים; הדרכה מתאימה לזוגות השוקלים גירושין; וחיזוק כוחו של בית הדין לטפל בהתנהגויות לא מוסריות חריגות. בכל אחד מהתחומים האלה פועלים יחידים וארגונים שונים, כולל רבני 'צֹהר'. ולוואי והסכם הגישור יפתור חלק מהבעיות.

7. החשש לגט מעושה

הפרס האחרון שיינתן במסגרת ההסכם לגישור הוא מחילת החוב שנוצר באודיתא, אם כל אחד יקיים את חלקו בהסכם שיהיה התוצר של הגישור, דהיינו הסכם הגירושין. קיום הסכם גירושין כולל נתינת הגט וקבלתו. אין כאן שום עישוי, שהרי הסכם הגירושין נעשה מרצון, האיש יגרש מרצון, ויזכה גם בפרס כשיגרש. עם זאת, אולי יחשוש מאן-דהו - ללא צורך - לגט מעושה שלא כדין, שמא האיש יגרש בעיקר כדי להימנע מתשלום החוב, שיום הפירעון שלו יחול אם לא יקיים את הסכם הגירושין. החושש לכך יוכל למחוק את השלב האחרון של חלות תאריך הפירעון שישה חדשים אחרי עריכת הסכם הגירושין, ולסמוך על הכישורים של המגשר – שאם הביא את הזוג להסכם הגירושין, יביא אותם גם לקיימו.

8. עמדתם של ארגוני הנשים

אמרה לי פעילה באחד הארגונים המסייעים לנשים מעוכבות גט, שארגוני הנשים לא יסכימו להסכם המעצים את בית הדין. זאת על רקע הלוחמנות של ארגונים אלה, צפיותיהם מבית הדין ואכזבותיהם. בסגנון אחר, אמר לי עורך דין: "יתכן וההסכם שלך יביא תועלת, אבל אני מעדיף פיתרון של הפעלת כוח משפטי!".

עד לאחרונה לא ניסיתי לשכנע אף ארגון לתמוך בעריכת ההסכם לגישור. לאור הוויכוחים שבין ארגונים שונים ומחברי הסכמים שונים ולאור עמידה עיקשת על דעתם של חלק מהארגונים ומהמחברים ותומכיהם אפילו אחרי שנחשפו ליקוייהם ההלכתיים והמעשיים (יבורך 'צֹהר' על שסיפק במה לחלק מהדיונים האלה) - לא ציפיתי למצוא תומכים בהסכם לגישור. הרי מבחינת חלק מאנשי המקצוע המתפרנסים מהתנצחויות משפטיות או מניגוח בתי הדין עלול ההסכם לגישור לפגוע בעיסוקם ובהכנסותיהם. ועוד, חלק מהארגונים ומהמחברים השקיעו הרבה זמן, כוח ואמצעים ביצירת הסכם זה או אחר ובפרסומו, ומובן שיהיה קשה להם לוותר עליו. לא מזמן הופתעתי והתאכזבתי עמוקות כאשר ארגון נשים המסייע לאשה מסוימת העדיף להאריך את סבלה ולנסות לפתור את בעייתה בדרך כוחנית ובמאבק נגד בתי הדין, במקום להועיל ולפתור את בעייתה בדרכים אחרות.

אמרתי בלבי שהכנסת רוח של שיתוף פעולה והגינות במקום התנצחות ועוינות תצטרך להישאר בגדר מטרה ארוכת טווח של ההסכם.

אך לפני חודשיים התברר שטעיתי.

הראשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א הזמין רבנים ודיינים מרחבי תבל להשתתף בכינוס סגור בחודש מרחשוון בירושלים, כדי לדון בבעיית העגונות ומסורבות הגט. הכנס בוטל ימים ספורים לפני שאמור היה להתקיים, לאכזבתם ולמורת רוחם של רבים. אך לקראת הדיון פרסמו קרוב לעשרים ארגונים יהודיים במודעה משותפת: "מאוחדים [אנו] בנכונותנו לעמוד איתן מאחורי רבנים התומכים בפתרונות הלכתיים מערכתיים אשר מחזירים את הצדק ואת כבוד האדם לדיני האישות והמשפחה בהלכה היהודית". עם זאת, הדגישו הארגונים כי "אינם בהכרח מסכימים ביניהם בסוגיות שונות", וכי "אינם בהכרח אחראים זה למדיניותו או להגותו של זה".

כאשר ארגונים כה שונים זה מזה מביעים את נכונותם לשתף פעולה ביניהם ולתמוך בעשייה של רבנים, אנחנו נקראים לשתף פעולה בינינו. קיימת כעת הזדמנות לשפר את המצב הקיים ולקדש שם שמים. מטרתנו העיקרית אינה אמורה להיות חיזוק מערכת רבנית זו או אחרת, או ארגון זה או אחר, או אג'נדה זו או אחרת - על גבם של המתגרשים הסובלים – אלא מציאת פתרונות לסבלם. כאמור, בעיה מורכבת זו דורשת פתרונות בתחומים שונים – אך נראה שהסכם נישואין יכול להיות אחד הפתרונות.

לקראת הדיון הנ"ל, לפני שבוטל, פניתי למספר מוזמנים מחו"ל וכן מישראל: אבות בית דין, רבני עיר, ראשי ישיבות, פוסקים, ראשי ישיבות ועוד, וביקשתי את תמיכתם בהסכם לגישור, במסגרת הדיון הנ"ל או במסגרות אחרות. פניתי גם לארגון נשים בינלאומי אחד שטען שהיה לו חלק בהבאת הדיון לעולם. הופתעתי לטובה מתגובת יושבת הראש של הארגון: היא קראה בעיון את ההסכם ואת דברי ההסבר ששלחתי, והחזירה תגובה מעודדת, אלא שרצתה – בחכמה - לחכות למסקנות הדיון שעמדו רבנים ודיינים לקיים. נראה שיש סיכוי כי גם ארגוני נשים, שמטרתם העיקרית להביא תועלת לנשים, יתמכו בהסכם לגישור, אם רק יתמכו בו ארגוני רבנים ורבנים חשובים.

סיום: קול קורא

ההסכם המוצע כאן הוא מהפכני בכך שהוא בא להחליף את מאבקי הכוח וגילויי השנאה והנקמנות המאפיינים את תהליך הגירושין בימינו, בשיתוף פעולה צודק, הגון, בוגר, ענייני ומכובד המוביל להסכמה ורצון. כך ההלכה דורשת, ולא נתינת כלים בידי בני הזוג שיאפשרו להם ללחוץ זה על זה לתת או לקבל גט. הדרך החדשה תאפשר לבני הזוג לסיים פרק כואב בחייהם ולפתוח פרק חדש טוב יותר.

ברוח שיתוף הפעולה שבמודעת הארגונים הנ"ל, וברוח הסכם הנישואין עצמו, אני קורא מכאן – ואקרא גם מעל במות אחרות - למועצת הרבנות הראשית, למערכת בתי הדין בישראל ולדייני בתי הדין הרבניים, לארגון 'צֹהר' ולארגוני רבנים אחרים בישראל, לרבני העיר ולמועצות הדתיות בישראל, לאחיי רבני הקהילה ועורכי החו"ק שבכל אתר וכן לארגוני הנשים השונים ולחותמים על המודעה הנ"ל לשתף פעולה בהפצת השימוש בישראל בהסכם הנישואין הזה.


1 הוספתי מספר שכלולים אחרי הפרסום; בכוונתי לפרסם את הנוסח המתוקן בחודשים הקרובים באתר אינטרנט שייוחד להסכם וכן במסגרת הפעילות של ארגונים רבניים, תורניים ואחרים שונים. המעוניין לקבל העתק שלם, על שני חלקיו, וחומר הסברה נלווה – כולל אישור בית הדין שבראשות הראשל"צ הרה"ג הרב שלמה עמאר שליט"א, מאמר קצר להצגת ההסכם לזוגות העומדים להתחתן, הוראות שימוש בהסכם למי שיערוך אותו בעבור הזוג, פרטים נוספים על פוסקים שהתייחסו להסכם ודיון בשאלות חברתיות הקשורות לעניין ההסכמים בכלל - מוזמן לפנות אליי (03-9607156, רח' התמר 44, מושב חמד 50295, דוא"ל: djm765@gmail.com).

2 חמישה הסכמים על יסוד "מזונות מוגדלים" נידונו במאמרי הנ"ל ב'תחומין'. פרסום ההסכם לגישור בסוף המאמר לא היטיב להביאו לתשומת לב הציבור הרחב, ואף לא לעיניהם של תלמידי חכמים רבים. זהו הסכם שבאופיו איננו לוחמני, איננו שואף להכניע אף אחד או ללמד לקח לקבוצה זו או אחרת; הוא מיועד אך ורק לסייע לבני זוג לפתור באווירה תומכת ומתוך רוגע את הבעיות שהם עומדים לפניהן כשהם באים להתגרש. אולי מכיוון שההסכם לגישור אינו מפיץ אש וגפרית לכל עבר הוא לא משך את תשומת לבם של האנשים הכואבים את כאבם והכועסים את כעסם של מתגרשים רבים, והרוצים פיתרון דרמטי. בגיליון האחרון של 'צֹהר' הזכיר הרב בניהו ברונר "כנס שנערך ע"י 'צֹהר' בירושלים לפני כשנתיים, שם הוצגו ההסכמים הקיימים, ונערך לגביהם דיון". ההסכם לגישור לא הוצג שם ולא דנו בו. אינני מצטער על שהצגתי את ההסכם לגישור אחרי כל ההסכמים האחרים, אך צר לי על כך שהפנינה שבידי טרם הפכה לנחלת הכלל. אנסה לתקן זאת, בין השאר, באמצעות המאמר הזה.

3 מסתבר שאלה הם שבית הלל הצדיקו שיתגרשו (במשנה שבסוף גטין: "לא יגרש ... אלא אם כן ... ואפילו הקדיחה תבשילו" = אינה יכולה לחיות אתו בשלום, אלא שמקניטה אותו ומסתכסכת איתו תמיד). ומסתבר שבמציאות הכוונה היא ששניהם לא יכולים לחיות בשלום אך שאין הדבר ברור מי אחראי למצב, שהרי בפירוט המצבים המעשיים והמוחשיים שבהם הגירושין מוצדקים בהתאם לדעת בית הלל (כתובות, בתחילת פרק ז) רשומים הנושאים המצויים שמתווכחים עליהם בני זוג עד היום: הוצאות כספיות, אוכל, איפור, תכשיטים וביגוד, ביקורי משפחה וחברה. כאשר האיש אינו מסוגל להתייחס אל אשתו בתחומים אלה אלא באמצעות הטלת איסורים עליה "בשם שמים" ועם הגיבוי של מצוות התורה, סימן הוא שהמתחים הגיעו לשיא ויצאו מכלל שליטה, וכי המוצא המתאים הוא, מצד אחד, "יוציא", ומצד שני "ויתן כתובה" (כי אי אפשר להטיל את האחריות למצב באופן ברור ובלעדי על האשה).

4 הרב בס השתמש בשני מושגים שונים כאילו הם שקולים: "גירושין ללא אשם" (divorce no-fault), ו"גירושין על פי דרישה" (divorce on demand), או "החירות של בן זוג לצאת מהנישואין בכל עת שיעלה הדבר בדעתו". אך אלה שני מושגים שונים מאוד. "גירושין ללא אשם" הוא המתאים לסוג זה של מתגרשים, שההלכה קובעת שעליהם להתגרש מתוך הסכמה, מתוך הכרה הדדית בכך שהחיים ביחד לא טובים ואין סיכוי סביר לשפרם. הרב בס כתב מספר פעמים שה'הסכם לכבוד הדדי' מאפשר "גירושין ללא אשם"; ברם יותר נכון לומר כי ההסכם ההוא מאפשר "גירושין על פי דרישה", זאת אומרת שיוזמת צד אחד בלבד תספיק כדי להביא לגירושין על ידי כפיית דעתו על חברו - וזהו דבר שונה לגמרי מגירושין ללא אשם. דווקא ההסכם לגישור הוא המביא אנשים לערוך גירושין ללא אשמה, אם כך מתאים.

5 תמהני על מחברי אחד ההסכמים, שכתבו בו שהוא "לא כאסמכתא" ו"תוקף הסכם זה הוא כתוקף כל השטרות, כתקנת חז"ל", כאשר אדרבה, קיים חשש לאסמכתא בהסכם ההוא, והוא ודאי לא נעשה מתוקף תקנת חז"ל. כבר כתבו הפוסקים שכתיבת המלים "לא כאסמכתא" על אסמכתא לא הופכת אותו ל"לא כאסמכתא". נראה שמחברי ההסכם חשבו שהנוסח המקובל בכתובות שלנו אינו אלא אוסף לשונות רשמיים של חיזוק השטר, והעתיקו אותו. אך אין הדבר כן, אלא ההתחייבות העתידית שבכתובה היא בגדר אסמכתא של ממש, משום שהיא מותנית באירוע שהחתן מקווה ומצפה שלא יתרחש, ובמיוחד לגבי תוספת הכתובה, שהיא סכום כסף גבוה מאוד. ההתחייבות שבכתובה מחייבת רק משום שיש לה תוקף של תקנת חז"ל, היוצרת גמירות דעת לכל מי שמתחייב בכתובה. זאת אומרת, אנו כותבים בכתובה שהיא "לא כאסמכתא" דווקא משום שהיא תקנת חז"ל. אי אפשר להעתיק לשון זה להסכם נישואין של ימינו, שהוא גם לא בגדר תקנת חז"ל ושיש מקום לחשוש בו משום אסמכתא. חוסר הבנה בסיסי זה על ידי מחברי ההסכם ההוא מטיל עליו צל כבד.

6 כאן חייבים לשאול: האם שאיפתנו בהסכמי הנישואין לסייע לדתיים בלבד? הסכם נישואין מיועד להקל על המתגרשים; הוא לא אמור להיות כלי במאבק חברתי בעד או נגד ההלכה, בית הדין וכדומה.

7 בהשגותיו למאמר של הרב יהודה דיק בספר היובל לגרי"ד סולוביצ'יק, עמ' רלו-רמ.

8 פסקי דין רבניים, ח"ב עמ' 19-17.

9 יש שטענו כי הסכם המבוסס על "הגדלת מזונות" – אם הוא באמת אמור להיות "הגדלה" של חיוב המזונות ההלכתי "הטבעי" שאיש חייב לאשתו - חייב להיערך דווקא אחרי החתונה, או סמוך מייד לפניה, כי חייבים לערוך אותו כאשר החיוב הטבעי קיים כבר, או עומד להיווצר בשעה הקרובה. תימה על הדוגלים בשיטה ההיא שאינם מקפידים על כך; הנוהג שלהם בפועל מבליט שכוונתם האמיתית אינו למזונות אלא לקנס שמטרתו ללחוץ לגרש.